• No products in the cart.

The Silk Road

Gili Matza (Lempel)

From an article in the At women’s magazine, March 2005

In two crowded rooms with decaying ceilings that let in the rain in winter at Kibbutz Beit Haemek in Western Galilee, fifteen women work at Formica-topped tables on patterns of women’s silk clothing. But this scene is deceptive. These two less-than-glamorous rooms house a successful enterprise with an annual sales turnover of NIS 2,000,000 and which exports to the United States, Norway, Holland and England, and one of its products is even owned by a member of the Norwegian royal family.

Galilee Silks, the only silk clothing factory in Israel, is not only a profitable branch of the kibbutz but also a valued ambassador of Israeli applied art. The factory is the life work of one woman, Shlomit Azati, who without the help of PR and celebrity-ridden fashion shows but with daring and resolve and the diligence of an industrious silkworm, established a creative enterprise. She was recently awarded a certificate of merit by the Kibbutz Movement Department for the Advancement of Women. One of seven recipients of the framed certificate at a noontime ceremony accompanied by orange juice and marble cake, Azati opened the door of the Galilee Silks factory outlet, a small room reminiscent of a 1960s bra shop. The clothes were arranged on hangers with additional merchandise in drawers and on shelves, so that it took some time to take in the choice in turquoise, maroon and green, which aroused the urge to finger them. We enthused over the blouses with butterfly or dolphin appliqué on a black background, table runners and elaborately crafted table linen. The David’s lyre, peace doves, fruits, and Seven Species motifs are aimed at the Reform and Conservative communities that are prepared to spend on raw silk from China. The designs are reminiscent of the work of Maskit, the leading Israeli art chain in the 1970s. After questioning Azati it transpires that she had business dealings with Maskit: “We supplied them with open tops and scarves until they went bankrupt.”

The products are handmade in several stages by immigrant women from the former Soviet Union, women members of the kibbutz, and Arab women from the neighboring villages. In the two abovementioned rooms the silk is hand painted in accordance with the exemplar prepared by designer Hadara Zaks, a graduate of Oranim Academic College. Azati oversees the whole operation that includes a great deal of logistics: ordering the raw material, production, marketing, deliveries and payment collection. Approximately two thirds of the factory’s sales, which was established in 1992, come from export to American Jewish communities and stores in Norway, Holland and the UK. The New York Jewish Museum has challah covers and tallitot made at the Galilean factory. The enterprise is gaining a reputation in Israel too: the factory made 1,500 ties for Bank Leumi, 800 matza covers for Israel Military Industries and 700 orange-colored scarves for Mizrahi Bank. The Israel Museum is also a customer, and recently, to mark the opening of Ben-Gurion International Airport’s new terminal, 2,400 blue scarves purchased by the Israel Airports Authority were distributed.

Giving From a Happy Place

Azati, 51, is a former nurse who ran the kibbutz clinic. Exactly ten years ago her mother was diagnosed with cancer and passed away six months later. “As an only child the need to cope with my mother’s illness intensified my lust for life and the need for moral stocktaking,” she says. “I was filled with mental strength that drove me to seek a dramatic change. My mother’s decline and passing made me realize that I didn’t want to work with sickness any longer. I wanted to give from a happier, more creative and artistic place.

“Together with my work in the clinic and visiting my mother in hospital, I traveled to Tel Aviv every week where I attended Batya Uziel’s handicrafts class. I was attracted to the softness and beauty of silk and began making brooches and earrings, which are in stock to this day. I went to stores and bazaars by bus, carrying a huge backpack. I had four children and viewed silk as the fifth. The living room of my apartment, which is only 66 square meters in area and is home to six people, became my studio and I kept the boxes under the couch. After long and grueling negotiation, I was allocated NIS 200 to buy raw material. At first I worked on a voluntary basis. When the kibbutz economic coordinator showed me a survey showing that all the small kibbutz businesses based on art had failed, his message was clear.”

When did you realize that you were on the way to a business?

“A woman who did embroidery and had this vision of a building that would house art workshops in various spheres, pushed me into sharing a room with her. Some time later she left the scene, the room became two, and that’s where the factory is today. I gradually brought in other women kibbutz members who were looking for a place to work. While I was sitting shiva for my mother I received an order for 300 scarves from the Gras chain, so together with my deep bereavement a reason to continue creating was born, along with the ability to make a living.”

Where do the business acumen and the motivation to make money in a communal society come from?

“Back when there really was equality in the kibbutz, it wasn’t clear to me where it came from. When I was in the Noar HaOved youth movement I was the treasurer, I loved calculating and organizing. I took various courses on business entrepreneurship. If you’re asking me to delve really deeply, it could be that the motivation stemmed from the need to be meaningful and make my dream come true.”

But time did its work and the credits gradually mounted up. A member of the Norwegian royal family bought a tunic through a sales representative in Oslo; the commanding officer of the Indian Artillery Corps, who was in Israel on an official visit, also became a customer. “He bought a howitzer from the Ministry of Defense and a scarf for his wife from us. He came along and homed in on a small scarf,” Azati relates.

An Existential Crisis

Azati’s most complex challenge came with the outbreak of the second intifada, when she had to let half of her workforce go. “In October tourism dried up, which included the pilgrims on which our business was based. All at once everything fell apart. Souvenir shops, which were our main customers, either closed down or returned merchandise, I was left with big stocks and 20 employees I didn’t have the money to pay. I was in an existential crisis. I took out a loan from the kibbutz and at the same time presented it with a recovery plan. I was forced to send people home, people who found it hard to find alternative work.”

How do you live with a decision like that?

“I didn’t sleep at night and the days were dark with distress. Some of the women I had to let go were kibbutz members I see every day in the dining room. I took it personally.”

How long did it take to get your head back above water?

“I began looking for new markets. By chance the opportunity of attending a gift exhibition in New York, the biggest of its kind in the world, presented itself. Within a week our designer Hadara developed a line of modern tallitot for women, men and bar-mitzvah children. I took a stock of 20 tallitot with me. I didn’t have an official stand, so I went to a bathroom accessory store and bought hangers and rails, which proved to be a successful improvisation. I came back from the exhibition with 10,000 dollars worth of orders. Within a year we developed a line of Judaica products, including some magnificent wedding canopies that were an upgrade of the tallitot. Since then, I’ve been going to New York regularly to show our merchandise at the exhibition.”

Who helped you with export?

“I tried to forge export ties with every volunteer that came to the kibbutz, and it was through one such person that we got to Norway. We got to Holland, for instance, through a relative of a kibbutz member who established contact for us with the leading catalog company for Israeli products. The Fund for the
Promotion of Overseas Marketing, the Israel Export Institute and the Ministry of Industry, Trade and Labor all helped me in my fight to convince the kibbutz economic committee that I needed help in exporting. An entire delegation from the Export Institute came to the kibbutz to persuade them that the factory had potential.”

But the difficulties weren’t over and Azati was hit by a further crisis. “About three years ago the entire collection ordered by the Dutch catalog company, valued at NIS 60,000, was stolen. I reported the theft to the police and informed the client that we would be unable to meet their order. Fortunately, half of the stolen merchandise was found in a market in Ramla.”

Why is it that people in this country aren’t familiar with your merchandise?

“Because it’s too expensive for the local market. It costs 200-300 dollars per item of clothing or tallit, and 500 dollars for a wedding canopy. They’re unsuitable for women looking for form-fitting clothes. Silk is a flowing material that’s more suitable for relatively fuller figures, with which women of 40-plus can connect.”

To see the Galilee Silks selection, go to www.galileesilks.com, or better still, take a trip to the Galilee.

(ד ר ך ה מ ש י / ג י ל י מ צ א ( ל מ פ ל

מתוך כתבה בירחון “את” ממרץ 2005

בקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי עובדות 15 נשים בשני חדרים צפופים. תחת תקרה מתפוררת, שהגשם דולף דרכה בחורף, הן רכונות על שולחנות מצופים פורמייקה, ועובדות על גזרות של בגדי נשים ממשי. אבל המראה הזה מטעה. בשני החדרים הלא זוהרים האלו פועל מפעל מצליח, המגלגל מחזור מכירות של שני מיליון שקל בשנה, מייצא לארצות הברית, נורבגיה, הולנד ואנגליה, ואפילו נציגת בית המלוכה הנורבגי מחזיקה באחד ממוצריו
(“GALILEE SILKS”), מפעל בגדי המשי היחיד בארץ, הוא לא רק ענף רווחי בקיבוץ – הוא גם שגריר מכובד של אמנות ישראלית שימושית. המפעל הוא פרוייקט-חיים של אשה אחת – שלומית עזתי, שבלי יחסי ציבור ובלי תצוגות אופנה עתירות סלבריטאים, אבל בתעוזה ובנחישות, חריצות של תולעת משי עמלנית, הקימה מפעל יצירתי. לאחרונה קיבלה תעודת הוקרה מטעם היחידה לקידום נשים בתנועה הקיבוצית. אחת מתוך שבע יזמיות שנבחרו לקבל תעודה קיבוצית ממוסגרת, בטקס עם מיץ תפוזים ועוגת שיש.
בשעת צהריים פתחה לנו עזתי את דלת חנות המפעל, חדרון קטן שמזכיר סלון לחזיות משנות השישים. הבגדים היו תלויים על קולבים, ומוצרים נוספים היו מונחים במגירות ועל מדפים, כך שלקח זמן לעכל את המבחר בצבעי טורקיז, בורדו וירוק, שעורר חשק למשש. התלהבנו מחולצות עם אפליקציות פרפרים או דולפינים על רקע שחור, מראנרים לשולחן ומטליתות מושקעות. מוטיבי הכינורות, יוני השלום, הפירות ושבעת המינים מיועדים לקהל רפורמי וקונסרבטיבי, שמוכן להשקיע במשי גולמי שמגיע מסין. הדגמים מזכירים עבודות של “משכית”, שהייתה המובילה בארץ באמנות הישראלית בשנות השבעים. מבירור עם עזתי מתברר שהיה לה קשר עם החברה: “מסרנו להם עליוניות וצעיפים, עד שהם פשטו את “,הרגל

מדובר במוצרים שנעשים ביד, במספר שלבים, על ידי עולות חדשות מחבר העמים, חברות קיבוץ ונשים ערביות מכפרי האזור. בשני החדרים האמורים צובעים את בדי המשי לפי האבטיפוס שהכינו המעצבות הדרה זקס, בוגרת מדרשת “אורנים”, ואילונה רייפן, בוגרת “שנקר”. עזתי היא המנצחת על החגיגה, שכוללת המון לוגיסטיקה של הזמנת חומרי גלם, ייצור, שיווק, משלוחים וגבייה, מקורם של כשני שליש ממכירות המפעל, שקיים משנת 1992, מייצוא לקהילות יהודיות בארה”ב, ולחנויות בנורבגיה, הולנד ואנגליה. במוזיאון היהודי בניו יורק מחזיקים בכיסויי חלה וטליתות של המפעל הגלילי. גם בארץ מתחילים להכיר אותם: המפעל הספיק לייצר 1,500 עניבות עבור בנק לאומי, ו- 800 כיסויי מצות לתעשיה הצבאית. גם מוזיאון ישראל הוא לקוח, ועכשיו חולקו, לכבוד פתיחת הטרמינל החדש בנתב”ג, 2,400 צעיפים כחולים שרכשה מהמפעל רשות שדות התעופה.

לתת ממקום שמח
עזתי, 51, היא אחות לשעבר שניהלה את המרפאה של הקיבוץ. לפני עשר שנים בדיוק חלתה אמה בסרטן, ותוך חצי שנה נפטרה. “כבת יחידה, הצורך להתמודד עם מחלתה הגביר את יצר החיים שלי, ואת הצורך בדין וחשבון”, היא מספרת. ,התמלאתי בתעצומות נפש, שדחפו אותי לרצות בתפנית דרמטית. הדעיכה של אמי גרמה לי להבין שאני לא רוצה יותר לעבוד עם חולי. רציתי לתת ממקום שמח יותר, יצירתי ואומנותי.
“במקביל לעבודה במרפאה ולביקורים אצל אמי בבית החולים, נסעתי כל שבוע לתל-אביב, לחוג מלאכת יד של בתיה עוזיאל. נמשכתי לרכות וליופי של המשי, והתחלתי ליצור סיכות ועגילים, שעד היום קיימים במלאי. נסעתי לחנויות ולבזארים באוטובוסים, עם תרמיל ענק. נולדו לי ארבעה ילדים, ולמשי קראתי הילד החמישי. הסלון בדירה שלי, שכולה 66 מ”ר שמכילים 6 נפשות, הפך להיות הסטודיו, ואת הארגזים החבאתי מתחת לספה. לאחר משא ומתן מייגע, אישרו לי 200 שקל לקניית חומרי גלם. בהתחלה עבדתי בהתנדבות. מרכז המשק דאג להראות לי סקר, שלפיו כל העסקים הקיבוציים הקטנים שהיו מבוססים על אמנויות נכשלו, המסר היה ברור”.
– ומתי הבנת שאת בדרך לעסק?
“מישהי שעשתה עבודות רקמה, והיה לה חזון לחפש בית שירכז סדנאות אמנות בתחומים שונים, דחפה אותי לחלוק איתה חדר. כעבור זמן היא יצאה מהתמונה, החדר התרחב לעוד חדר, שבו נמצא עד היום המפעל. בהדרגה צירפתי חברות קיבוץ שחיפשו מקום עבודה. בשבעה של אמי קיבלתי הזמנה של 300 צעיפים לרשת ‘גראס’. לצד האבל הכבד נולדה סיבה להמשיך ליצור, וגם יכולת לפרנס”.

– מאיפה החוש העסקי, והמוטיבציה לעשות כסף בחברה שיתופית?
“בתקופה שבה באמת היה שוויון בקיבוץ, לא היה ברור לי מאיפה זה בא. כשהייתי בנוער העובד הייתי הגזברית, אהבתי לחשב, לארגן דברים. עשיתי קורסים ביזמות עסקית במסגרות שונות. אם את מבקשת ממני לחפור לעומק, יכול להיות שהמוטיבציה באה מהצורך להיות משמעותית, ולממש את החלום שלי”.
אבל הזמן עשה את שלו, והקרדיטים נצברים בהדרגה. נציגה של בית המלוכה הנורבגי קנתה טוניקה דרך משווקת באוסלו. מפקד חיל התותחנים של הודו, ששהה בישראל בביקור ממלכתי, נרשם גם הוא כלקוח. “הוא קנה ממשרד הביטחון תותח, ומאיתנו צעיף לאשתו. הוא נכנס ו’התביית’ על צעיף קטן” מספרת עזתי.

משבר קיומי
ההתמודדות המורכבת ביותר של עזתי התרחשה עם פרוץ האינתיפאדה השניה, אז נאלצה לפטר חצי מכוח האדם שלה. “באוקטובר 2000 תיירים חדלו להגיע, ביניהם צליינים שעליהם התבססנו. בבת אחת הכל קרס. חנויות למזכרות, שהיו הלקוחות העיקריים, נסגרו או החזירו סחורה, ונשארתי עם מלאי גדול ו- 20 עובדים, שלא היה לי ממה לשלם להם משכורות. הייתי במשבר קיומי. לקחתי הלוואה מהקיבוץ, ובמקביל הצגתי להם תכנית הבראה. נאלצתי לשלוח הביתה אנשים, שהיה להם קשה למצוא מקום עבודה חלופי”.
– איך חיים עם החלטה כזו?
לא ישנתי בלילות, והימים היו שחורים ממועקה. חלק מהמפוטרות הן באמת חברות שאני רואה כל יום בחדר האוכל. הן לא מדברות איתי, לקחתי את זה אישית. רכילות זה מחיר שגם בעלי וארבעת ילדי שילמו”.
– תוך כמה זמן הרמת ראש?
“התחלתי לחפש שווקים חדשים. במקרה התגלגלה אלי הזדמנות לנסוע לניו יורק לתערוכת מתנות, הגדולה מסוגה בעולם. תוך שבוע פיתחתי ליין של טליתות מודרניות לנשים, גברים ובני מצווה. נסעתי עם סטוק של 20 טליתות. לא היה לי דוכן ייצוגי, אז הלכתי לחנות לאביזרי אמבטיה וקניתי שם קולבים ומתלים, שהיו אלתור מוצלח. חזרתי מתערוכה עם הזמנות בכ- 10,000 דולר. תוך שנה פיתחנו קו של מוצרי יודאיקה, ביניהם חופות מהודרות, שהיו שדרוג של הטליתות. מאז, מדי שנה אני נוסעת לניו יורק להציג באותה תערוכה”.
– מי עזר לך לייצא?
עם כל מתנדב שהגיע לקיבוץ ניסיתי לקשור קצה חוט לייצוא. ובאמת, דרך מתנדבת אחת הגענו לנורבגיה. להולנד, למשל, הגענו דרך קרובה של חברת קיבוץ, שיצרה עבורנו קשר עם חברת הקטלוגים המובילה בתחום מוצרים מישראל. הקרן לעידוד השיווק לחו”ל, מכון הייצוא ומשרד התמ”ס, עזרו לי במלחמה לשכנע את ועדת המשק שאני צריכה עזרה לייצא. פמליה שלמה מטעם מכון הייצוא הגיעה לקיבוץ, כדי לשכנע שיש פוטנציאל לענף”.
אבל הקשיים לא תמו, ועל עזתי נחת משבר נוסף. “לפני כשלוש שנים נגנבה כל הקולקציה שהוזמנה לחברת הקטלוגים בהולנד, בשווי של כ- 60,000 שקל. דיווחתי למשטרה, והודעתי ללקוח שלא נוכל לספק את ההזמנה. למזלנו, מחצית מהסחורה נמצאה בשוק ברמלה”.
– איך זה שבארץ אנשים לא מכירים את המוצרים שלכם? “מדובר במוצרים יקרים לשוק המקומי, כ- 300-200 דולר לבגד או טלית, וכ- 500 דולר לחופה. הם לא מתאימים לחתיכות שמחפשות בגדים צמודים. המשי הוא בד ‘נשפך’, ומתאים לגזרות רחבות יחסית, שיותר מתחברות אליו נשים בנות 40 ומעלה כדי לסקור את המבחר של “גלילי סילקס” אפשר להיכנס לאתר

www.galileesilks.com או הכי טוב – לנסוע לגליל.

“Women lead the way for small businesses in kibbutzim”

Shlomit Azati, from Kibbutz Beit Ha’emek, runs a small factory that employs 14 women
and one man producing clothing and prayer shawls on painted natural silk.

was previously a nurse at the kibbutz clinic and made hand crafts in her free time.
“It wasn’t easy”, Shlomit says of the early days “Small businesses weren’t that well
known back then. More businesses are opening up, which can certainly encourage women.
However I think women still have to prove themselves”

From an article in The Jerusalem Post.

Leave a Comment

Your email address will not be published.